הסיפור שלנו

החופשה מתוכננת גם לפי מי שישמור עליו. כשהוא לא מרגיש טוב, סדר היום משתנה. אם צריך לנסוע למומחה, נוסעים. הם לא מרגישים צורך להסביר למה הם משקיעים בו כל כך.

בעיניהם, ככה מתייחסים למשפחה.

הכלב לא יידע כמה עלה הטיפול, כמה רחוק נסעתם בשבילו או כמה זמן הקדשתם כדי להבין מה נכון לו. הוא גם לא יספר לאף אחד איזה בני אדם נפלאים אתם.

הדאגה הזאת מתרחשת בלי קהל ובלי מחיאות כפיים.

יש אנשים שקונים לכלב שלהם מזון.

ויש אנשים שרוצים לתת לבייבי שלהם אוכל.

אף הורה לא אומר: "היום הילד שלי קיבל מזון מלא ומאוזן". הוא מספר מה הילד אכל.

אצל הווטרינר שואלים מה הכלב צריך. ליד המדף משווים בין מותגים, נוסחאות, משקל האריזה ומחיר.

הווטרינר פוגש את הכלב מדי פעם.

הקערה פוגשת אותו בכל יום.

והוא חי את רוב חייו בינתיים, בין ביקור אחד לביקור הבא.

האהבה הייתה שם כל הזמן. מה שחסר היה פתרון שאפשר לחיות איתו.

במשך שנים, מי שרצה לתת לכלב שלו אוכל מבושל מחומרי גלם שהוא מכיר, היה צריך לקנות, לשקול, לחשב ולדעת מה להוסיף כדי שהארוחה תהיה מלאה. למי שיש עבודה, ילדים וחיים, זה נשאר משהו שרוצים לעשות כשיהיה זמן.

גם אני הייתי צריך לפגוש כלב אחד כדי להבין את ההבדל בין מזון לאוכל.

שמי דוד סבן. אני דור שלישי לחקלאים ממושב מגדים בחוף הכרמל. גדלתי בין שדות ובעלי חיים, ובמשך שנים עסקתי בפיתוח שיטות גידול המבוססות על חומרים טבעיים ותמציות צמחים.

בתקופה אישית קשה החלטתי לאמץ כלב.

כך הגיע אליי בנצי, רועה שווייצרי בן שנתיים וחצי ששקל 20 קילו, כמחצית ממשקלו התקין, וסבל גם מבעיות התנהגות.

את המצב של בנצי אפשר היה לשים על מאזניים.

את שלי לא.

בנצי עזר לי בדרך היחידה שכלב יודע לעזור: הוא היה זקוק לי.

לא היה לו מושג שאני עובר משבר. בבוקר הוא היה צריך לצאת. אחר כך היה צריך לאכול. בערב הוא שוב חיכה ליד הקערה.

כלבים לא מתרשמים במיוחד ממשברים אישיים.

הוא חיכה, אז קמתי.

יצאתי איתו. הכנתי לו אוכל. שמתי לב אם אכל, אם עלה במשקל ואם משהו בהתנהגות שלו השתנה.

משבר ממלא את הראש בדברים שאי אפשר לפתור היום. בנצי נתן לי כמה דברים קטנים שכן יכולתי לעשות היום.

ואז שוב למחרת.

כדי לעזור לו חזרתי למה שהכרתי מהבית - חומרי גלם, תהליכים טבעיים וההרגל לבדוק מה נכנס, באיזו כמות ולמה. התחלתי ללמוד תזונה, להתייעץ, לבשל, לשקול ולשנות.

בהדרגה בנצי עלה במשקל והתחזק.

אני לא יודע אם הכל היה בזכות האוכל. אבל האוכל היה מה שיכולתי לעשות בשבילו בבוקר, ואז שוב בערב, גם בימים שבהם לא ידעתי מה לעשות בשביל עצמי.

בזמן שבנצי חזר לעצמו, גם אני התחלתי לחזור אל החיים שלי.

אנשים שראו אותו התחילו לשאול מה אני נותן לו. הייתי מסביר, ואז שמעתי שוב ושוב את אותו המשפט:

"אני מקנא בך. גם אני רוצה לתת לכלב שלי אוכל כזה. אבל אין לי זמן לעשות את כל זה."

הכרתי את האנשים האלה.

גם אצלם הכלב היה הבייבי. הם לא חיפשו לחסוך עליו ולא היו צריכים שאסביר להם מה המקום שלו בבית.

הם פשוט לא יכלו להפוך את המטבח לפרויקט נוסף.

הם רצו לתת לו אוכל.

החיים אפשרו להם בעיקר לקנות מזון.

בשנת 2017 הקמתי את האו ומיאו בשביל המשפט ההוא.

רציתי להכין להם אוכל טבעי, מבושל ומלא, שמותאם לכלבים ולחתולים ואפשר להגיש בכל יום בלי לבשל בכל יום.

אוכל שנראה כמו אוכל ומריח כמו אוכל.

האו ומיאו גדלה מאז והפכה למפעל מזון. השאלות שהתחילו ליד הקערה של בנצי לא נעלמו.

הרבה מותגים קוראים ללקוחות שלהם "משפחה".

אצלנו למילה הזאת יש מספר טלפון, ואני עונה בו בעצמי.

"כמה גרם לתת לו?"

"הוא לא מסיים את המנה. זה נורמלי?"

"עברנו לפני שבוע, ומשהו בצואה שלו השתנה. עשיתי משהו לא נכון?"

מי ששואל כמה גרם לתת מספר לי בדרך כלל הרבה יותר מזה. הוא מספר על גור שגדל מהר, על כלב מבוגר שהתיאבון שלו השתנה ועל הדאגה לעשות נכון בשביל מישהו שתלוי בו.

טבלת האכלה יכולה לדעת בן כמה הכלב וכמה הוא שוקל.

היא לא יודעת מי הוא.

אני מכיר את השאלה הזאת מהקערה של בנצי.

הלקוח הראשון שלי, שלא ידע שהוא כזה, בן 14 היום. לצדו חיים נס בת ה-9 וסטפן החתול בן השנתיים.

הם לא מתרשמים במיוחד מזה שאני מייסד ומנכ"ל של מפעל מזון.

מבחינתם אני האיש עם הקערות.

בבית, כשמגיע הזמן, אף אחד לא קורא לבנצי, לנס ולסטפן "לבוא לקבל מזון".

קוראים להם לאכול.

בפעם הבאה שאתם ממלאים את הקערה, שאלו את אותה השאלה שאתם שואלים את הווטרינר:

מה הוא צריך?

ואם אתם רוצים לחשוב על התשובה יחד, ספרו לי עליו. איך קוראים לו, בן כמה הוא, איך הוא חי, מה הוא אוכל היום ומה מטריד אתכם.

ספרו לי מי מחכה אצלכם ליד הקערה.

משם נתחיל.